<h1>שו"ת הרשב"ש סימן קל"ו</h1>
<h2>דף כו:</h2>
יש מקומות נוהגין בפדיון בכוריהם שנותנין גביע כסף או חלי זהב לכהן בלא שום שומא ומברכין על פדיון הבן ושהחיינו ומברכין על כוס של יין ועל הדס וברכה שתקנו הגאונים ז"ל שתים מהם אבי הבן והכהן שלש, ואחר ימים מעטים מחזיר הכהן מה שנתן לו. ובמקצת מקומות ממלאים הגביע ממרקחת או מכותבות גסות כדי שלא יחזירנו ריקם. ואני כשעמדתי על דעתי ראיתי כי כל זה חוכא וטלולא, הבל ואין בו מועיל, שהבן לפעמים אינו פדוי והברכות כלן לבטלה. לפי שהמתנה צריכה להיות מתנה גמורה, ואם לא נתנה במתנה גמורה אינה כלום. ולפעמים הכהן אסור לו לקבלם, ואם קבלם הוא עובר על דברי הקבלה [מלאכי ב'] שחתם ברית הלוי, ועל מה שכתוב בתורה [במדבר י"ח] ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו, וראיתי לכתוב בזה הדברים שראוי לסמוך עליהם על יסודי ההלכה מקור מים חיים ולא לחצוב בורות בורות נשברים אשר לא יכילו המים, ולהביט בקצת החבורים שלא נתבאר טעמם, ולעזוב יסוד ההלכה ומה שכתבו עליה גדולי המורים נ"ע.
תחלה, במה שנותנין כסף הפדיון ולבם לא נכון עמו אבל נכון בטוח שהכהן יחזירנו לו, וכן הכהן כשמקבלנו דעתו הוא להחזירו לו, אין בזה כלום ואין כאן פדיון כלל, דאמרינן בבכורות בפרק יש בכור [נ"א ע"ב], ר' חנינא הוה רגיל דהוה שקיל ומהדר חזייה לההוא גברא דהוה קא אזיל ואתי קמיה אמר ליה לא גמרת ויהבת מידעם ביש עבדת הילכך אין בנך פדוי. פירוש, שר' חנינא היה כהן והיה רגיל שהיה לוקח ומחזיר, ובאותה שנינו שם אם רוצה כהן ליתן לו במתנה רשאי, ואותו האיש נתן לו פדיון בנו על סמך שיחזירנו לו והיה הולך ובא לפני ר' חנינא כדי שיראנו ויחזיר לו, ור' חנינא הבין ואמר לו לא גמרת בלבך לתת ה' סלעים ולא נתתם מתנה גמורה אלא כדי שאחזירם לך ביש עבדת, כלומר דבר רע עשית שלא נתת במתנה גמורה הילכך אין בנך פדוי. וכתב בה רש"י ז"ל שתי לשונות, האחד, אם אחזירם לך אין בנך פדוי, והאחרת, אפילו לא אחזירם לך אין בנך פדוי. ונראה דהני שתי לשונות הוו לפי הגרסא, דלמאי דגורסין הילכך אין בנך פדוי משמע דאפילו אם החזירם אין בנו פדוי, ולמאי דגרסינן הילך ואין בנך פדוי דוקא כשהחזירם לו אין בנו פדוי כנ"ל. והרי הדבר ברור שכל שלא נתנם לו במתנה גמורה אלא על סמך שיחזירם לו, אין הבן פדוי ואין הפרש בין שתי הלשונות אלא דללישנא קמא אם החזירם לו אין הבן פדוי, וללישנא בתרא אפילו לא החזירם אין הבן פדוי כ"ש אם החזירם. ואדוני זקני הרמב"ן ז"ל פסק בהלכות בכורות שלו [פ"ח סימן פ"ב] כלישנא בתרא, שכך כתב וזה לשונו, ואי נמי לא מהדר אין בנו פדוי כיון דלא גמר ויהיב וכן הלכתא, עכ"ל. והרמב"ם ז"ל בפרק י"א מהלכות בכורים [ה"ח] כתב ז"ל, אם רצה הכהן להחזיר לו הפדיון מחזיר לו ולא יתן לו הוא ודעתו שיחזיר ואם עשה כן והחזיר לו אין בנו פדוי עד שיגמור בלבו ליתן לו מתנה גמורה ואם רצה הכהן להחזיר הרי בנו פדוי, עכ"ל. נראה מדבריו שהוא פוסק כלישנא קמא דרש"י ז"ל דדוקא אם החזירם לו אין בנו פדוי אבל אם לא החזירם בנו פדוי.
ואפילו אם נתנם לו במתנה על מנת להחזיר, דאפסיקא הלכתא בפרק קמא דקדושין [ו' ע"ב] דהויא מתנה, אסור לכהן לעשות כן, דגרסינן התם, אמר רבה הא לך מנה על מנת שתחזירהו לי במכר לא קנה באשה אינה מקודשת ובפדיון הבן אין בנו פדוי בתרומה יצא בנתינה אבל אסור לעשות כן מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות, ובמסקנא בכולהו הוי מתנה בר מקדושי אשה שאין אשה נקנית בחליפין, וכיון דלמסקנא פדיון הבן הוי כתרומה ותרוייהו לכהן, כי היכי דאמרינן בתרומה אסור לעשות כן מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות, הכי נמי בפדיון דאסור לעשות כן. וכך הם דברי א"ז הרמב"ן ז"ל בפסקיו [שם] זה לשונו, וכד גמר ויהיב ליה ה' סלעים על מנת להחזיר בנו פדוי דאמר רבא מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה ובפדיון הבן בנו פדוי ואסור לעשות כן מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות ובבית המטבחיים. והרמב"ם ז"ל לא כתב בפדיון שאם נתן לו ע"מ להחזיר שבנו פדוי, אבל בהלכות תרומות בפרק י"ב [הי"ט] כתב, נתן תרומה לכהן ע"מ להחזירה יצא ידי נתינה ואסור לעשות כן מפני שנראה כמסייע בבית הגרנות, עכ"ל. ואחר שנפסקה שם במסכת קדושין דאף בפדיון בנו פדוי א"כ הוי דיניה כתרומה ואסור לעשות כן.
הילכך כשנותן הכסף על סמך שיחזירנו לו הכהן ולא נתנו לו במתנה ע"מ להחזיר הבן אינו פדוי, ואפילו לא החזיר לו הכהן את הכסף לדברי (הרמב"ם) [הרמב"ן] ז"ל. ולדברי (הרמב"ן) [הרמב"ם] ז"ל דוקא אם החזיר לו. ואם נתנו לו ע"מ להחזיר הבן פדוי אבל הכהן אסור לו לקבלו על מנת כן. וכן הנותנו לו ע"מ כן יראה שעבר ג"כ על דברי חכמים ז"ל, דהא גרסינן בפרק עד כמה [כ"ו ע"ב], ת"ר הכהנים והלווים המסייעים בבית הרועים ובבית הגרנות ובבית המטבחיים אין נותנין להם תרומה ומעשרות בשכרן ואם עשה כן חללן ועליהם הכתוב אומר [מלאכי ב'] שחתם ברית הלוי אמר י"י צבאות, ואומר [במדבר י"ח] ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו, מאי ואומר וכי תימא מיתה לא ת"ש ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו.
ומה שכתב הרב בעל הטורים ז"ל בספר יורה דעה [סימן ש"ה] וצריך שיתנם לו במתנה גמורה ואם ירצה הכהן להחזירם לו אחר שקבלם רשאי ומיהו לא יהא רגיל להחזירם לכל כדי שלא להפסיד לשאר הכהנים שמפני כך יתנו לו הכל פדיוני בכוריהם ולא לכהנים אחרים אבל לעניים יכול להחזירם, וכ"ש מהאי טעמא לא יקבלם על מנת להחזיר ומ"מ אם עבר וקבלם ע"מ להחזיר הבן פדוי, (ו)אינו יוצא מכלל מה שכתבתי. ומה שאמר וצריך שיתנם לו מתנה גמורה היא ההיא דר' חנינא, ומה שאמר ואם רצה כהן להחזירם היינו מתניתין דתנן אם רצה כהן ליתן לו במתנה רשאי, ומ"מ היינו דוקא אחר שנתנם לו במתנה גמורה שכוונת הנותן לתת במתנה גמורה וכוונת המקבל לקבל במתנה גמורה אלא שאח"כ רוצה להחזירם לו מחזיר, ואעפ"כ כתב שלא יהא רגיל לעשות כן וכתב דהוא מה שאמרו בגמרא שחתם ברית הלוי, ואם יתנם לעניים אין בזה משום שחתם ברית הלוי שאין הכל רוצים לתת לו אלא כשהוא מחזירו לבעלים הראשונים, אבל אם נותנו לעניים לא מפני כך יתנו לו הכל. וכתב עוד שמהאי טעמא דשחתם ברית הלוי לא יקבלם ע"מ להחזיר וזהו כדי שלא יהא ככהן המסייע בבית הגרנות שנזכר בפ"ק דקדושין, והרי הכל מבורר בדבריו ואין בו במה שיטעה האדם.
ומה שנמצא בקצת קונדריסין שאם הכהן רוצה לקבל פחות מחמשת סלעים ואפילו כוס של יין ואפילו מחלב הבן פדוי, הוא טעות גמורה. דבפ"ק דקדושין [ח' ע"א] גרסינן, עגל זה לפדיון בני טלית זה לפדיון בני לא אמר כלום, עגל זה בה' סלעים לפדיון בני בנו פדוי. ומקשו עלה האי פדיון היכי דמי אי דלא שוו כל כמיניה בתמיה אלא לאו אע"ג דשוו וכיון דלא קייצי לא לעולם דלא שוו וכגון דקביל כהן עליה כי הא דרב כהנא דגברא רבא הוא ומבעי ליה סודרא מפדיון הבן אמר ליהבו לי שוה ה' סלעים דאמר רב אשי לא אמרן אלא כגון רב כהנא דגברא רבא הוא ומבעי ליה סודרא אבל כולי עלמא לא כי הא דמר בר רב אשי זבן סודרא מאמיה דרב מטובי שוה עשרה בתלת סרי, משמע מהכא דלא אמרינן דבנו פדוי אם אמר כהן לדידי שוה לי אלא אם הוא גברא רבא ודרכו להתהדר בהאי סודרא אבל אחריני לא. וכלשון הזה פירשוה בעלי החדושין בשם הרשב"א ז"ל וכגון דקבלה עליה כהן שאמר בפירוש לדידי שוה לי הכי, ובלבד שלא יערים כגון רב כהנא או כיוצא בו שאין חשודין שיעשו בו בהערמה אלא משום דצריכי סודרא ומתיקרין בו אף ממעות שלהם לפעמים, כי הא דמר בר רב אשי, והיינו (דאתי) [דאייתי] ההיא דמר בר רב אשי, והטעם דכיון שהם פעמים מתיקרים בדבר ואומרים השתא דלדידהו שוה להו חשבינן כאלו נתן ה' סלעים שלמים, והא באונאה כיוצא בזה אין כאן אונאה דהא בבעל הבית שאין עשוי למכור את כליו אין אונאה משום דאמרינן לדידהו שוה להו [ב"מ נ"א ע"א], והכי נמי כיון דאיהו אמר לו בפירוש ה' סלעים ואפשר דלדידהו שוה ה' סלעים וכאלו נתן לו ה' סלעים דמי וכהן נמי כמו שקבלם דמי כיון דלדידיה שוה ליה, ומיהו צריך שלא יערים. ומיהו לאו דוקא רב כהנא אלא ה"ה כהן אחר ובלבד שלא יראה שיהא כמערים אלא שאומר כן מפני שנראה שאותו דבר חשוב ליה לדידיה ושוה לו כך ואף הוא אפשר דהשתא יתיקר באותו דבר אף ממעות שבביתו, ע"כ.
ומכלל דברים אלו נראה שצריך שלא יהא כמערים ויהא אדם נאמן ולא יהא חשוד להערים, ושהדבר הזה היה צריך לו ושאף אם לא נתן לו בפדיון הוא היה קונה אותו במעות אלו אפילו מביתו, בזה אם אמר לדידי שוה לי בנו פדוי ובזולת זה לא הוי בנו פדוי אפילו אם אמר לדידי שוה לי. וכן משמע מדברי הר"ן ז"ל [קדושין ד' ע"א] שכתב, ומהא משמע דבעינן שיהא דרכו להתיקר כיוצא בו עד כדי דמים הללו הא לאו הכי לא מצי אמר לדידי שוה לי (משמע), ע"כ. והרי הדברים הללו ברורים שלא בכל דבר ולא בכל אדם אמרו שיוכל לומר לדידי שוה לי, אלא כגון טלית נאה וגברא רבה שדרכו להתהדר בו, ולהיותו כלי חמדה לא יביט בין יוקרא וזולא, ולהיותו אדם חשוב ונאמן שלא הערים, אבל כל מה שנעשה בהערמה לאו כלום הוא. ואפילו בלא הערמה אלא כל שהוא ידוע שאינו שוה כל כך והוא אין דרכו להתיקר בו אפילו אמר בפירוש לדידי שוה לי לאו כלום הוא. וכן היא בספר מצות גדול [עשין קמ"ד] דוקא באדם גדול שצריך סודר לראשו.
ומה שתמהו על הרמב"ם ז"ל שכתב בפי"א מהלכות בכורים [ה"ז] נתן לו כלי שאינו שוה בשוק ה' סלעים וקבלו הכהן בה' סלעים הרי בנו פדוי, ולא חלק אם דרכו להתיקר בו או לא, נראה דאין לתמוה עליו, שהוא ז"ל לא כתב נתן לו כלי שאינו שוה ה' סלעים סתם ולא כתב אלא שאינו שוה בשוק, לפי שבין מה שנמצא בשוק לבין מה (שבמדבר) [ששוה] בשומא יש הפרש. וזה הכהן שלא קבלו בסך ששוה בשוק שהוא פחות ממה ששוה בשומא, אלא שרצה בו וקבלו בשומא שהוא יותר מה ששוה בשוק, הוה דיניה דהאי כהן כאדם חשוב בטלית נאה. ולפי שבזמן הזה ליכא אדם חשוב דיהיב במאי דשוה עשרה תלת עשר כמר בר רב אשי דיהיב בההוא סודרא, לפיכך לא כתב ההוא דינא, וכתב דינא דאיתיה בכולי עלמא שכל אדם אפשר שדבר כזה שנתן במתנה לכהן שלא ידקדק בו כל כך בין מה שימכר בשוק בפחות למה ששמין אותו בשוויו. זהו פירוש דברי רבינו ז"ל שהוא ז"ל לא יסתור מה שנזכר בגמרא בפירוש דאמר רב אשי לא אמרן אלא כגון רב כהנא דגברא רבה הוא ומבעי ליה לסודרא אבל כולי עלמא לא. והוא ז"ל סובר דוקא רב כהנא, ואינו מפרשה כדברי בעלי החדושין דלאו דוקא רב כהנא אלא ה"ה נמי כהן אחר, אלא כגון רב כהנא בלחוד, ולפיכך לא חלק אם דרכו להתיקר בו דליתיה להאי דינא השתא, וכתב מאי דדמי ליה דהיינו דאינו שוה בשוק ה' סלעים [ושוה] בחמש סלעים בשומא, דחד דינא הוא דשמין בדעתיה דהוא חפץ בו בשומא, כנ"ל לענ"ד. ואחר שבגמרא נזכר דוקא כגון רב כהנא דגברא רבה ומבעי ליה לסודרא אבל כולי עלמא לא, וגדולי המורים כך כתבו, ודברי הרמב"ם ז"ל יכולים להתפרש על דרך זו שלא יהו סותרים מה שנזכר בגמרא, ולא נניח תלמוד ערוך שלנו מפני קצת סברות בקצת חבורים שלא נזכר טעמם, להקל שאפילו בכוס של יין או שימחלם לו מה שאין הדעת סובלת שתהא מחילה מועלת בזה. ואם נזכרה מחילה בזה הוא מה שכתב בעל הלכות גדולות ז"ל כגון רב כהנא דגברא רבה הוא וידע מאי מחיל, וכונתו היא באותו תוספת שהוסיף על הטלית שהיא צריכה לו שאותה תוספת מעט מה מחיל ליה וידע מאי דמחיל, אבל איניש אחרינא לא, וזו חומרא מהגאון ז"ל שאף במאי דצריך ליה צריך למחול אותו תוספת וכגון רב כהנא דגברא רבה הוא וידע דמחיל, א"כ בשאר בני אדם אף בזה לא ידעי למחול.
ועל פי דרכנו למדנו שהדבר נחלק לג' עניינים. האחד, שאם האב נתנו במתנה גמורה והכהן רצה להחזירו מעצמו בנו פדוי ואין על הכהן עון אשר חטא, וכאותה ששנינו אם רצה כהן ליתן לו במתנה רשאי לפי שהאב לא נתנו בהערמה וגם הכהן לא קבלו בע"מ להחזיר כזו שנאמר שחתם ברית הלוי ולא חלל קדשי בני ישראל, ור' טרפון ג"כ היה נוטל ומחזיר וכשהרצו הדבר לפני חכמים ז"ל אמרו קיים זה אף הלכה זו, ור' חנינא ג"כ הוה רגיל דהוה שקיל ומהדר [נ"א ע"ב], וליכא הכא שום דרכא דאסורא. והשני, שאם האב נתנו במתנה גמורה אלא שדעתו כשנתנו היתה שיחזירנו לו הכהן אבל לא התנה בו בפירוש, הבן אינו פדוי ואין על הכהן ג"כ עון אשר חטא וכההיא דר' חנינא דאמר לההוא גברא לא גמרת ויהבת וכו', וכפי סברת הרמב"ם ז"ל דוקא אם החזיר לו הכסף אינו פדוי, ולסברת הרמב"ן ז"ל אפילו לא החזיר לו הכסף אינו פדוי. וכבר כתבתי במה היא מחלוקתם תלויה. והשלישי, שאם האב נתנו במתנה ע"מ להחזיר הבן הוא פדוי אבל הכהן עובר על דברי קבלה שחתם ברית הלוי ועל דברי תורה ואת קדשי בני ישראל וגו'. ונשאר דרך רביעי, והוא, שאם הדבר ידוע ומפורסם ונוהגין בכך שהכהן מחזיר הכסף, בזה אני אומר שהבן הוא פדוי והכהן הוא העובר, שהרי כל דבר שנותנו הנותן וכונת הנותן היא שתחזור לו מתנתו וכונת המקבל להחזיר המתנה סתמא הוי כאלו התנה עליו בפירוש שתחזירהו לי, וכענין שכתבו המפרשים ז"ל בלולב דמכשרינן ביה מתנה ע"מ להחזיר דאם נתנו לו סתם במתנה ע"מ להחזיר הוא, דאומדנא דמוכח הוא אע"פ שלא פירש כן. ובכאן לא תימא אומדנא דמוכח בלחוד, אלא מלתא דפשיטא היא כיון שהורגלו בכך דמתנה עליו בפירוש הוא. וזה נראה ברור לפי דעתי.
ובענין לדידי שוה לו, דוקא במי שדרכו להתכבד בכלי זה ובלבד שלא יערים. אמנם אני אומר על זה כמו מה שאמרו במסכת נדרים בפרק השותפין [מ"ח ע"א] ומייתי לה בגמרא בפרק יש נוחלין [ב"ב קל"ד ע"א], מעשה בבית חורון באחד שהיה אביו מודר הנאה ממנו והיה משיא את בנו ואמר לחבירו הרי החצר והסעודה נתונין לך במתנה והם לפניך שיבא אבא ויאכל עמנו בסעודה אמר לו אם שלי הם הרי הם מוקדשים לשמים אמר לו [לא] נתתי לך את שלי ע"מ שתקדישם לשמים אמר לו לא נתת(י) את שלך אלא שתהא אתה ואביך אוכלים ושותים ומרצין זה לזה ויהא העון תלוי בראשו. וכן בזה אלו היה כהן פקח לא היה מחזיר לו דבר או היה נותנם לעניים ולא היה מקבלם ע"מ להחזיר שאמר לו לא נתת לי אלא כדי שתהא אתה ובנך שמחים ובנך פדוי ויהא העון תלוי בראשו. וכגון זה הוא מה שאומרים בגמרא [שבת ד' ע"א] וכי אומרים לו לאדם קום וחטא כדי שתזכה חברך. וכן בזה הכהן יעבור על דברי חכמים ז"ל שאומרים אסור לעשות כן מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות ועל דברי קבלה שאמרה שחתם ברית הלוי ועל דברי תורה שאמרה ואת קדשי בני וגו' כדי שיזכה חבירו ויהא בנו פדוי. וה"ר יונה ז"ל כתב זה לשונו, ואין הכהן יכול ליקח ממנו כלי אחד ולומר שוה הוא לי ה' סלעים אלא א"כ איש נכבד מאד ודרך הנכבד לקחת הכלי ההוא ביוקר אע"פ שהוא אינו צריך לאותו כלי. עוד כתב, ויכול הכהן להחזיר הסלעים אחר שהגיעו לידו אם ירצה אבל צריך שיתנם במתנה גמורה לא שיהיה מתכוין שיחזירם לו הכהן, ואם התנה עם הכהן ואמר הריני נותנם לך במתנה ע"מ להחזיר בנו פדוי ואסור לעשות כן, ע"כ. זהו מה שראיתי לכתוב בזה. והשם יצילנו משגיאות קלות ונעתרות גם מזדים ונסתרות אמן אמן.
<h2>דף נא:</h2>
יש מקומות נוהגין בפדיון בכוריהם שנותנין גביע כסף או חלי זהב לכהן בלא שום שומא ומברכין על פדיון הבן ושהחיינו ומברכין על כוס של יין ועל הדס וברכה שתקנו הגאונים ז"ל שתים מהם אבי הבן והכהן שלש, ואחר ימים מעטים מחזיר הכהן מה שנתן לו. ובמקצת מקומות ממלאים הגביע ממרקחת או מכותבות גסות כדי שלא יחזירנו ריקם. ואני כשעמדתי על דעתי ראיתי כי כל זה חוכא וטלולא, הבל ואין בו מועיל, שהבן לפעמים אינו פדוי והברכות כלן לבטלה. לפי שהמתנה צריכה להיות מתנה גמורה, ואם לא נתנה במתנה גמורה אינה כלום. ולפעמים הכהן אסור לו לקבלם, ואם קבלם הוא עובר על דברי הקבלה [מלאכי ב'] שחתם ברית הלוי, ועל מה שכתוב בתורה [במדבר י"ח] ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו, וראיתי לכתוב בזה הדברים שראוי לסמוך עליהם על יסודי ההלכה מקור מים חיים ולא לחצוב בורות בורות נשברים אשר לא יכילו המים, ולהביט בקצת החבורים שלא נתבאר טעמם, ולעזוב יסוד ההלכה ומה שכתבו עליה גדולי המורים נ"ע.
תחלה, במה שנותנין כסף הפדיון ולבם לא נכון עמו אבל נכון בטוח שהכהן יחזירנו לו, וכן הכהן כשמקבלנו דעתו הוא להחזירו לו, אין בזה כלום ואין כאן פדיון כלל, דאמרינן בבכורות בפרק יש בכור [נ"א ע"ב], ר' חנינא הוה רגיל דהוה שקיל ומהדר חזייה לההוא גברא דהוה קא אזיל ואתי קמיה אמר ליה לא גמרת ויהבת מידעם ביש עבדת הילכך אין בנך פדוי. פירוש, שר' חנינא היה כהן והיה רגיל שהיה לוקח ומחזיר, ובאותה שנינו שם אם רוצה כהן ליתן לו במתנה רשאי, ואותו האיש נתן לו פדיון בנו על סמך שיחזירנו לו והיה הולך ובא לפני ר' חנינא כדי שיראנו ויחזיר לו, ור' חנינא הבין ואמר לו לא גמרת בלבך לתת ה' סלעים ולא נתתם מתנה גמורה אלא כדי שאחזירם לך ביש עבדת, כלומר דבר רע עשית שלא נתת במתנה גמורה הילכך אין בנך פדוי. וכתב בה רש"י ז"ל שתי לשונות, האחד, אם אחזירם לך אין בנך פדוי, והאחרת, אפילו לא אחזירם לך אין בנך פדוי. ונראה דהני שתי לשונות הוו לפי הגרסא, דלמאי דגורסין הילכך אין בנך פדוי משמע דאפילו אם החזירם אין בנו פדוי, ולמאי דגרסינן הילך ואין בנך פדוי דוקא כשהחזירם לו אין בנו פדוי כנ"ל. והרי הדבר ברור שכל שלא נתנם לו במתנה גמורה אלא על סמך שיחזירם לו, אין הבן פדוי ואין הפרש בין שתי הלשונות אלא דללישנא קמא אם החזירם לו אין הבן פדוי, וללישנא בתרא אפילו לא החזירם אין הבן פדוי כ"ש אם החזירם. ואדוני זקני הרמב"ן ז"ל פסק בהלכות בכורות שלו [פ"ח סימן פ"ב] כלישנא בתרא, שכך כתב וזה לשונו, ואי נמי לא מהדר אין בנו פדוי כיון דלא גמר ויהיב וכן הלכתא, עכ"ל. והרמב"ם ז"ל בפרק י"א מהלכות בכורים [ה"ח] כתב ז"ל, אם רצה הכהן להחזיר לו הפדיון מחזיר לו ולא יתן לו הוא ודעתו שיחזיר ואם עשה כן והחזיר לו אין בנו פדוי עד שיגמור בלבו ליתן לו מתנה גמורה ואם רצה הכהן להחזיר הרי בנו פדוי, עכ"ל. נראה מדבריו שהוא פוסק כלישנא קמא דרש"י ז"ל דדוקא אם החזירם לו אין בנו פדוי אבל אם לא החזירם בנו פדוי.
ואפילו אם נתנם לו במתנה על מנת להחזיר, דאפסיקא הלכתא בפרק קמא דקדושין [ו' ע"ב] דהויא מתנה, אסור לכהן לעשות כן, דגרסינן התם, אמר רבה הא לך מנה על מנת שתחזירהו לי במכר לא קנה באשה אינה מקודשת ובפדיון הבן אין בנו פדוי בתרומה יצא בנתינה אבל אסור לעשות כן מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות, ובמסקנא בכולהו הוי מתנה בר מקדושי אשה שאין אשה נקנית בחליפין, וכיון דלמסקנא פדיון הבן הוי כתרומה ותרוייהו לכהן, כי היכי דאמרינן בתרומה אסור לעשות כן מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות, הכי נמי בפדיון דאסור לעשות כן. וכך הם דברי א"ז הרמב"ן ז"ל בפסקיו [שם] זה לשונו, וכד גמר ויהיב ליה ה' סלעים על מנת להחזיר בנו פדוי דאמר רבא מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה ובפדיון הבן בנו פדוי ואסור לעשות כן מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות ובבית המטבחיים. והרמב"ם ז"ל לא כתב בפדיון שאם נתן לו ע"מ להחזיר שבנו פדוי, אבל בהלכות תרומות בפרק י"ב [הי"ט] כתב, נתן תרומה לכהן ע"מ להחזירה יצא ידי נתינה ואסור לעשות כן מפני שנראה כמסייע בבית הגרנות, עכ"ל. ואחר שנפסקה שם במסכת קדושין דאף בפדיון בנו פדוי א"כ הוי דיניה כתרומה ואסור לעשות כן.
הילכך כשנותן הכסף על סמך שיחזירנו לו הכהן ולא נתנו לו במתנה ע"מ להחזיר הבן אינו פדוי, ואפילו לא החזיר לו הכהן את הכסף לדברי (הרמב"ם) [הרמב"ן] ז"ל. ולדברי (הרמב"ן) [הרמב"ם] ז"ל דוקא אם החזיר לו. ואם נתנו לו ע"מ להחזיר הבן פדוי אבל הכהן אסור לו לקבלו על מנת כן. וכן הנותנו לו ע"מ כן יראה שעבר ג"כ על דברי חכמים ז"ל, דהא גרסינן בפרק עד כמה [כ"ו ע"ב], ת"ר הכהנים והלווים המסייעים בבית הרועים ובבית הגרנות ובבית המטבחיים אין נותנין להם תרומה ומעשרות בשכרן ואם עשה כן חללן ועליהם הכתוב אומר [מלאכי ב'] שחתם ברית הלוי אמר י"י צבאות, ואומר [במדבר י"ח] ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו, מאי ואומר וכי תימא מיתה לא ת"ש ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו.
ומה שכתב הרב בעל הטורים ז"ל בספר יורה דעה [סימן ש"ה] וצריך שיתנם לו במתנה גמורה ואם ירצה הכהן להחזירם לו אחר שקבלם רשאי ומיהו לא יהא רגיל להחזירם לכל כדי שלא להפסיד לשאר הכהנים שמפני כך יתנו לו הכל פדיוני בכוריהם ולא לכהנים אחרים אבל לעניים יכול להחזירם, וכ"ש מהאי טעמא לא יקבלם על מנת להחזיר ומ"מ אם עבר וקבלם ע"מ להחזיר הבן פדוי, (ו)אינו יוצא מכלל מה שכתבתי. ומה שאמר וצריך שיתנם לו מתנה גמורה היא ההיא דר' חנינא, ומה שאמר ואם רצה כהן להחזירם היינו מתניתין דתנן אם רצה כהן ליתן לו במתנה רשאי, ומ"מ היינו דוקא אחר שנתנם לו במתנה גמורה שכוונת הנותן לתת במתנה גמורה וכוונת המקבל לקבל במתנה גמורה אלא שאח"כ רוצה להחזירם לו מחזיר, ואעפ"כ כתב שלא יהא רגיל לעשות כן וכתב דהוא מה שאמרו בגמרא שחתם ברית הלוי, ואם יתנם לעניים אין בזה משום שחתם ברית הלוי שאין הכל רוצים לתת לו אלא כשהוא מחזירו לבעלים הראשונים, אבל אם נותנו לעניים לא מפני כך יתנו לו הכל. וכתב עוד שמהאי טעמא דשחתם ברית הלוי לא יקבלם ע"מ להחזיר וזהו כדי שלא יהא ככהן המסייע בבית הגרנות שנזכר בפ"ק דקדושין, והרי הכל מבורר בדבריו ואין בו במה שיטעה האדם.
ומה שנמצא בקצת קונדריסין שאם הכהן רוצה לקבל פחות מחמשת סלעים ואפילו כוס של יין ואפילו מחלב הבן פדוי, הוא טעות גמורה. דבפ"ק דקדושין [ח' ע"א] גרסינן, עגל זה לפדיון בני טלית זה לפדיון בני לא אמר כלום, עגל זה בה' סלעים לפדיון בני בנו פדוי. ומקשו עלה האי פדיון היכי דמי אי דלא שוו כל כמיניה בתמיה אלא לאו אע"ג דשוו וכיון דלא קייצי לא לעולם דלא שוו וכגון דקביל כהן עליה כי הא דרב כהנא דגברא רבא הוא ומבעי ליה סודרא מפדיון הבן אמר ליהבו לי שוה ה' סלעים דאמר רב אשי לא אמרן אלא כגון רב כהנא דגברא רבא הוא ומבעי ליה סודרא אבל כולי עלמא לא כי הא דמר בר רב אשי זבן סודרא מאמיה דרב מטובי שוה עשרה בתלת סרי, משמע מהכא דלא אמרינן דבנו פדוי אם אמר כהן לדידי שוה לי אלא אם הוא גברא רבא ודרכו להתהדר בהאי סודרא אבל אחריני לא. וכלשון הזה פירשוה בעלי החדושין בשם הרשב"א ז"ל וכגון דקבלה עליה כהן שאמר בפירוש לדידי שוה לי הכי, ובלבד שלא יערים כגון רב כהנא או כיוצא בו שאין חשודין שיעשו בו בהערמה אלא משום דצריכי סודרא ומתיקרין בו אף ממעות שלהם לפעמים, כי הא דמר בר רב אשי, והיינו (דאתי) [דאייתי] ההיא דמר בר רב אשי, והטעם דכיון שהם פעמים מתיקרים בדבר ואומרים השתא דלדידהו שוה להו חשבינן כאלו נתן ה' סלעים שלמים, והא באונאה כיוצא בזה אין כאן אונאה דהא בבעל הבית שאין עשוי למכור את כליו אין אונאה משום דאמרינן לדידהו שוה להו [ב"מ נ"א ע"א], והכי נמי כיון דאיהו אמר לו בפירוש ה' סלעים ואפשר דלדידהו שוה ה' סלעים וכאלו נתן לו ה' סלעים דמי וכהן נמי כמו שקבלם דמי כיון דלדידיה שוה ליה, ומיהו צריך שלא יערים. ומיהו לאו דוקא רב כהנא אלא ה"ה כהן אחר ובלבד שלא יראה שיהא כמערים אלא שאומר כן מפני שנראה שאותו דבר חשוב ליה לדידיה ושוה לו כך ואף הוא אפשר דהשתא יתיקר באותו דבר אף ממעות שבביתו, ע"כ.
ומכלל דברים אלו נראה שצריך שלא יהא כמערים ויהא אדם נאמן ולא יהא חשוד להערים, ושהדבר הזה היה צריך לו ושאף אם לא נתן לו בפדיון הוא היה קונה אותו במעות אלו אפילו מביתו, בזה אם אמר לדידי שוה לי בנו פדוי ובזולת זה לא הוי בנו פדוי אפילו אם אמר לדידי שוה לי. וכן משמע מדברי הר"ן ז"ל [קדושין ד' ע"א] שכתב, ומהא משמע דבעינן שיהא דרכו להתיקר כיוצא בו עד כדי דמים הללו הא לאו הכי לא מצי אמר לדידי שוה לי (משמע), ע"כ. והרי הדברים הללו ברורים שלא בכל דבר ולא בכל אדם אמרו שיוכל לומר לדידי שוה לי, אלא כגון טלית נאה וגברא רבה שדרכו להתהדר בו, ולהיותו כלי חמדה לא יביט בין יוקרא וזולא, ולהיותו אדם חשוב ונאמן שלא הערים, אבל כל מה שנעשה בהערמה לאו כלום הוא. ואפילו בלא הערמה אלא כל שהוא ידוע שאינו שוה כל כך והוא אין דרכו להתיקר בו אפילו אמר בפירוש לדידי שוה לי לאו כלום הוא. וכן היא בספר מצות גדול [עשין קמ"ד] דוקא באדם גדול שצריך סודר לראשו.
ומה שתמהו על הרמב"ם ז"ל שכתב בפי"א מהלכות בכורים [ה"ז] נתן לו כלי שאינו שוה בשוק ה' סלעים וקבלו הכהן בה' סלעים הרי בנו פדוי, ולא חלק אם דרכו להתיקר בו או לא, נראה דאין לתמוה עליו, שהוא ז"ל לא כתב נתן לו כלי שאינו שוה ה' סלעים סתם ולא כתב אלא שאינו שוה בשוק, לפי שבין מה שנמצא בשוק לבין מה (שבמדבר) [ששוה] בשומא יש הפרש. וזה הכהן שלא קבלו בסך ששוה בשוק שהוא פחות ממה ששוה בשומא, אלא שרצה בו וקבלו בשומא שהוא יותר מה ששוה בשוק, הוה דיניה דהאי כהן כאדם חשוב בטלית נאה. ולפי שבזמן הזה ליכא אדם חשוב דיהיב במאי דשוה עשרה תלת עשר כמר בר רב אשי דיהיב בההוא סודרא, לפיכך לא כתב ההוא דינא, וכתב דינא דאיתיה בכולי עלמא שכל אדם אפשר שדבר כזה שנתן במתנה לכהן שלא ידקדק בו כל כך בין מה שימכר בשוק בפחות למה ששמין אותו בשוויו. זהו פירוש דברי רבינו ז"ל שהוא ז"ל לא יסתור מה שנזכר בגמרא בפירוש דאמר רב אשי לא אמרן אלא כגון רב כהנא דגברא רבה הוא ומבעי ליה לסודרא אבל כולי עלמא לא. והוא ז"ל סובר דוקא רב כהנא, ואינו מפרשה כדברי בעלי החדושין דלאו דוקא רב כהנא אלא ה"ה נמי כהן אחר, אלא כגון רב כהנא בלחוד, ולפיכך לא חלק אם דרכו להתיקר בו דליתיה להאי דינא השתא, וכתב מאי דדמי ליה דהיינו דאינו שוה בשוק ה' סלעים [ושוה] בחמש סלעים בשומא, דחד דינא הוא דשמין בדעתיה דהוא חפץ בו בשומא, כנ"ל לענ"ד. ואחר שבגמרא נזכר דוקא כגון רב כהנא דגברא רבה ומבעי ליה לסודרא אבל כולי עלמא לא, וגדולי המורים כך כתבו, ודברי הרמב"ם ז"ל יכולים להתפרש על דרך זו שלא יהו סותרים מה שנזכר בגמרא, ולא נניח תלמוד ערוך שלנו מפני קצת סברות בקצת חבורים שלא נזכר טעמם, להקל שאפילו בכוס של יין או שימחלם לו מה שאין הדעת סובלת שתהא מחילה מועלת בזה. ואם נזכרה מחילה בזה הוא מה שכתב בעל הלכות גדולות ז"ל כגון רב כהנא דגברא רבה הוא וידע מאי מחיל, וכונתו היא באותו תוספת שהוסיף על הטלית שהיא צריכה לו שאותה תוספת מעט מה מחיל ליה וידע מאי דמחיל, אבל איניש אחרינא לא, וזו חומרא מהגאון ז"ל שאף במאי דצריך ליה צריך למחול אותו תוספת וכגון רב כהנא דגברא רבה הוא וידע דמחיל, א"כ בשאר בני אדם אף בזה לא ידעי למחול.
ועל פי דרכנו למדנו שהדבר נחלק לג' עניינים. האחד, שאם האב נתנו במתנה גמורה והכהן רצה להחזירו מעצמו בנו פדוי ואין על הכהן עון אשר חטא, וכאותה ששנינו אם רצה כהן ליתן לו במתנה רשאי לפי שהאב לא נתנו בהערמה וגם הכהן לא קבלו בע"מ להחזיר כזו שנאמר שחתם ברית הלוי ולא חלל קדשי בני ישראל, ור' טרפון ג"כ היה נוטל ומחזיר וכשהרצו הדבר לפני חכמים ז"ל אמרו קיים זה אף הלכה זו, ור' חנינא ג"כ הוה רגיל דהוה שקיל ומהדר [נ"א ע"ב], וליכא הכא שום דרכא דאסורא. והשני, שאם האב נתנו במתנה גמורה אלא שדעתו כשנתנו היתה שיחזירנו לו הכהן אבל לא התנה בו בפירוש, הבן אינו פדוי ואין על הכהן ג"כ עון אשר חטא וכההיא דר' חנינא דאמר לההוא גברא לא גמרת ויהבת וכו', וכפי סברת הרמב"ם ז"ל דוקא אם החזיר לו הכסף אינו פדוי, ולסברת הרמב"ן ז"ל אפילו לא החזיר לו הכסף אינו פדוי. וכבר כתבתי במה היא מחלוקתם תלויה. והשלישי, שאם האב נתנו במתנה ע"מ להחזיר הבן הוא פדוי אבל הכהן עובר על דברי קבלה שחתם ברית הלוי ועל דברי תורה ואת קדשי בני ישראל וגו'. ונשאר דרך רביעי, והוא, שאם הדבר ידוע ומפורסם ונוהגין בכך שהכהן מחזיר הכסף, בזה אני אומר שהבן הוא פדוי והכהן הוא העובר, שהרי כל דבר שנותנו הנותן וכונת הנותן היא שתחזור לו מתנתו וכונת המקבל להחזיר המתנה סתמא הוי כאלו התנה עליו בפירוש שתחזירהו לי, וכענין שכתבו המפרשים ז"ל בלולב דמכשרינן ביה מתנה ע"מ להחזיר דאם נתנו לו סתם במתנה ע"מ להחזיר הוא, דאומדנא דמוכח הוא אע"פ שלא פירש כן. ובכאן לא תימא אומדנא דמוכח בלחוד, אלא מלתא דפשיטא היא כיון שהורגלו בכך דמתנה עליו בפירוש הוא. וזה נראה ברור לפי דעתי.
ובענין לדידי שוה לו, דוקא במי שדרכו להתכבד בכלי זה ובלבד שלא יערים. אמנם אני אומר על זה כמו מה שאמרו במסכת נדרים בפרק השותפין [מ"ח ע"א] ומייתי לה בגמרא בפרק יש נוחלין [ב"ב קל"ד ע"א], מעשה בבית חורון באחד שהיה אביו מודר הנאה ממנו והיה משיא את בנו ואמר לחבירו הרי החצר והסעודה נתונין לך במתנה והם לפניך שיבא אבא ויאכל עמנו בסעודה אמר לו אם שלי הם הרי הם מוקדשים לשמים אמר לו [לא] נתתי לך את שלי ע"מ שתקדישם לשמים אמר לו לא נתת(י) את שלך אלא שתהא אתה ואביך אוכלים ושותים ומרצין זה לזה ויהא העון תלוי בראשו. וכן בזה אלו היה כהן פקח לא היה מחזיר לו דבר או היה נותנם לעניים ולא היה מקבלם ע"מ להחזיר שאמר לו לא נתת לי אלא כדי שתהא אתה ובנך שמחים ובנך פדוי ויהא העון תלוי בראשו. וכגון זה הוא מה שאומרים בגמרא [שבת ד' ע"א] וכי אומרים לו לאדם קום וחטא כדי שתזכה חברך. וכן בזה הכהן יעבור על דברי חכמים ז"ל שאומרים אסור לעשות כן מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות ועל דברי קבלה שאמרה שחתם ברית הלוי ועל דברי תורה שאמרה ואת קדשי בני וגו' כדי שיזכה חבירו ויהא בנו פדוי. וה"ר יונה ז"ל כתב זה לשונו, ואין הכהן יכול ליקח ממנו כלי אחד ולומר שוה הוא לי ה' סלעים אלא א"כ איש נכבד מאד ודרך הנכבד לקחת הכלי ההוא ביוקר אע"פ שהוא אינו צריך לאותו כלי. עוד כתב, ויכול הכהן להחזיר הסלעים אחר שהגיעו לידו אם ירצה אבל צריך שיתנם במתנה גמורה לא שיהיה מתכוין שיחזירם לו הכהן, ואם התנה עם הכהן ואמר הריני נותנם לך במתנה ע"מ להחזיר בנו פדוי ואסור לעשות כן, ע"כ. זהו מה שראיתי לכתוב בזה. והשם יצילנו משגיאות קלות ונעתרות גם מזדים ונסתרות אמן אמן.
